אומץ – נושא שמזמין אינסוף קלישאות ורעיונות רדודים .
לפני כמה חודשים התקיים כנס בנושא אומץ בביה"ס לפיקוד ומנהיגות של חה"א. פתח אותו האלוף במיל' אמיר אבולעפיה שדיבר על הקושי לבטא אומץ בזירה פיקודית וארגונית מורכבת. בהרצאה שלי אחריו חידדתי את התנאים ההכרחיים לביטוי לא רק של אומץ אלא גם יוזמה יצירתית ומנהיגות. מנהיגות הוא בין השאר היכולת להשפיע על הנסיבות כך שבסבירות גבוהה, הדבר הרצוי יקרה. פרופ' רוברט קיגן פיתח במשך 30 שנים מודל התפתחות מרתק שמתאר חמישה מצבי תודעה אפשריים בחייו של אדם בוגר. רוב המנהלים והמפקדים שאני פוגש הגיעו לפחות לשלב שלוש לו קורא קיגן
Socialized Mind
שלב שבו התפתחה היכולת לתפוס את נקודת מבטו של האחר. התרבות ומסגרת החוקים של הארגון או הצוות הופנמה. מנהלים קוטפים בשלב הזה פירות בדמות סדר ומשמעת. אבל בכל מה שקשור לתעוזה, מקוריות ואומץ, התוצרים שהשלב הזה מנפק הם דלים.
דרושה התפתחות לשלב הבא שנקרא:
Self-Authoring Mind
בשלב הזה, בצד כבוד כלפי החוקיות המערכתית, הולכת ומתפתחת היכולת לבטא קול פנימי שיודע לא רק להיענות לציפיות של הסובבים אלא גם לאתגר אותן. קול אמיץ שמתריס ובועט מתוך רצון אותנטי לשפר. הרבה מנהלים חשים מאוימים מהגישה הזו. הם מנסים להחניק אותה בעזרת סמכות פורמלית. לעומתם, אלה בעלי בעלי ביטחון וניסיון רב יותר, מוקירים את הערך של מקוריות נועזת החורגת מהסטאטוס קוו ולכל היותר ינהיגו ריסון. בטח לא דיכוי.
על הדרכים ליצור תנועה בין שני מצבי התודעה האלה אכתוב בנפרד.
בדבר אחד אין לי ספק – תהליך פיתוח מנהיגות מעמיק צריך לכלול כלים ותפיסות שיאפשרו מעבר בין שני מצבי התודעה האלה. משם יעלו ביטויים בריאים של תעוזה ואומץ.